<h1>ראבי"ה סוף ע"ז</h1>
<h2>דף לה.</h2>
בתשוב[ו]ת של חילוף נוהגים שבין בני בבל ובין בני ארץ ישראל כתוב, בני בבל (להתיר') מתירין החמאה של אומות העולם שאינו מקבל טומאה, פירוש שאין לחוש לתערובת חלב טמא דכאשר אינו עומד לגבינות כך אינו עומד להקפות לחמאה ואנשי מערב אוסרין משום חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו משום בישולי גוים ומשום תערובת חלב טמא. וראיתי בתשוב' של רבינו יצחק שהשיב להיתר, וכתב זה לי עשר שנים שהייתי בצרפת ושמעתי שהיו אוכלין אותה על פי הוראת רבינו יעקב, ובארץ האי שמעתי שמערבין בו קיפוי ניסיובא דחלבא שקורין בל"א ציצרון. ואין נ"ל דברי בני מערב דלמה יעמוד טפי לחמאה מלגבינה. אף בני מערב נ"ל דלא אסרו אלא היכא שחלבו לצורך אכילת חלב ותו לא מקלינן כשנמלך (חמרא) [לחמאה] ואנן לא חיישינן להא כאשר [אין] אנו חוששין להם בגבינות הגוים אלא לזיהרא דקאי ביני איטפי כדמפר' בירושלמי [דתרומות פרק האשה שהיתה אוכלת [פ"ח ה"ג], וגם בפ"ק דשבת [ה"ד] אוסר חלב של גוים משום גילוי ופריך ויעמוד ומשני משום ארס העומד בין הנקבים]. ואין נראה דברי בני מערב ומשום בישולי גוים, ואין לחוש דחלב נאכל כמות שהוא חי דקיימא לן כר' יוחנן כל שהוא נאכל וכו' בע"ז בפרק ר' ישמעאל ובפרק החולץ, דרב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן. ועתה נזדמנה לי תשובת ר"ת שהשיב לרבינו יצחק בן רבינו שמואל אחיו לרומש, וכתב בה אם ידוע שיש בחמאה נסיובי דחלב' אסור אבל מספק לא אסרינן דלא מצינן שגזרו על הספק זהו לספיקא דרבנן לקולא. משמע מדבריו דלחלב טמא אינו חושש, אך משום דבזמן הזה רגילים הגוים להעמיד בעור קיבת נבילה והנה נאסרו הנסיובי דחלבא, לכך חשש רבינו תם לזה אם ידוע הדבר אבל לא מספק. ותו דהוה ליה ספק ספיקא שמא לא נתערב בו נסיובי דחלבא ואפילו נתערב שמא לא העמיד בעור הקיבה. (ובירושלמי דתרומות פרק האשה שהיתה אוכלת [פ"ח ה"ג] וגם בפ"ק דשבת [ה"ד] אוסר חלב של גוים משום גילוי ופריך ויעמוד ומשני משום ארס העומד בין הנקבים). ועוד למה יערבו בה חלב טמא כיון שאינו עומד. ואין לחוש נמי שחלבוהו לדבר אחר ושוב נמלכו לעשותו חמאה. ורוב ניהוגינו אחר בני בבל. ועוד מצאתי תשובת ר"ת וזהו לשונו, כל עצמי אני מתיר גבינת הגוים בחלב שחולבין לעשות גבינה אבל לא בחלב שחולבין לאכילה ולכותח שזה אני אוסר, דאין גזירת גבינתם אלא משום ניקור וגזירת ניקור כבר בטלה כדשרי רב בשיכר דארמאה [ל"א ע"ב], ולניקור נחש לא חיישינן השתא, וגם קיבת נבילה שריא, ולעור קיבת נבילה [לא חיישינן]. ופסק דפסק רש"י [חולין קט"ז ע"ב] דחלב דקיבה פירשא בעלמא הוא, חזרתי והעמדתי מדגרסינן בספרים ישנים ובפר"ח. והאי דפריך רש"י מדאמרינן קיבה בששים, מוקמינ' בדלא שהה כדי להעמיד. לפיכך איני יודע במליחתם איסור. ועוד הנה בכל יום שבקדירתם מעמידים לישראל ובדפוסיהן מגבנין לפי שאין אנו חוששין למליחת הקדירות והדפוסין.
<h2>דף נו:</h2>
תשובת ר"ת [על] (כל) חרצנים [של] איסור שנתערבו ביין ואין שם קיתון של מים לא בתחילה ולא בסוף, נ"ל שהחרצן (בלול במי) [בטל בזגי] היתר והבלוע בחרצן האסור חמרא דיין נסך שמו והאי שמא לחוד. ואע"פ שהאיסור בלוע, כל מקום שהוא שם איסור עליו. [ו]החרצנים והזגים של היתר (של) [שם] זג וחרצן של היתר עליהן כדאמרינן [ס"ו ע"א] חמרא חדתא בעינבי. ועוד לדברי הכל מותרין ואפילו בעין ואין זגין, דסמיכנא אמאי דפסיקנא דמין במינו בששים חוץ מטבל ויין נסך שנתנסך לע"ז. גת שהזכיר אחי בכתבו א(ו)לי על גיגית שדורכין בה שאלת אם הנעורת שבין סדקין כדין רווקי דארמאי דמיישנן. על זה אני משיב כי הנעורת הנתונה (מן) [בין] סדקי הגיגית (ובו) [וכן] נקב שנסתם בשעוה או בזפת, אין נ"ל איסור והרי הוא כשאר הכלי. דרווקי דארמאי דאמרי[נן] דכיתנא מיישנן וגם קנקנים מזופפין (שנינו) [מיישנן] שהכלי עיקרו כיתנא, (דנתינה) [ונתינת] יין ברווקי ועיקרו מחופה, אבל כלי פשתן אם נפל עליו יין נסך אין צריך הגעלה שלא מצינו בתלמוד לאוסרו ומעשים בכל יום מטפחות ומפות נופל עליהן יין וגוי מעמיד על השלחן למחר מתייבשת וחוזר ונופל יין ואין אנו אוסרין. והלכה רופפת קח לך מנהג. וחבית שאין מכניסו לקייום ועירה ממנו יין והדיחוהו יפה, אין חוששין לשאר חרצנים, דחרצנים וזגי היתר מבטלין אותו יין איסור הבלוע בחרצני וזגי האיסור אם ישנן, וכ"ש שמספיקא לא נאסר. ועוד מין במינו כי האי בשעת הדחק (מודינא) [מורינא] להיתרא. ועל הכלי נסך שפירק בו [הגוי] הענבים והיין קודם משיכה הכל מותר כדפרישית. ועל היין היוצא דרך שוליים ונגע גוי מחוץ לשוליים, מותר לדברי הכל. (ו)לדבריי מותר דמפרישנא נצוק אינו חבור, ורבותינו נמי שרו ליה דנצוק דאזיל לאבוד הוא דמפרשי כולהו ניצוק[י] מכלי אל כלי הוא או לבור. ועוד לא מחזקינן דלהוי טופח על מנת להטפיח ודילמא איכא שום עכבא כיון דמהדק קצת, דלא הוי כעין ברזא דאפילו עד ברזא איכא מאן דאסר ולא יותר אפילו כשהכניס אצבע אבל בקילוח למרחוק שרי אם נגע לדבר[י הכל] וכ"ש יין שותת טיף טיף. ועירוב מקוואות כשפופרת הנוד בחלל לבדו אבל במים דיי בטופח להטפיח ואישבורן. והא דאמרינן לאפושי במיא ביבמות [ט"ו ע"ב], לא שצריך לכך, אלא הרואה אומר לאפושי מיא הרחיבוהו כבית שמאי.
ואני המחבר מוסיף נמי, אם נתערב יין איסור בשל היתר וכ"ש ע"י נצוק, אם ידוע שהודחו במים הגיגיות והחביות בשעה ששמו בהן היין של ישראל מותר. דאי איפשר שאין ששים בטפיחתו ובעכבת מים שנשאר בהם, בטפיחה ובעכבת יין שבשולי כלי קטן שהוציאו בו מן החבית, ולא אמרינן בכי האי גוונא מיא יקירי שכנו לתחת, ומעתה סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו. וכן אם נתערבו מעט יין נסך וכן חרצנים וזגין של איסור (שנתערבו) בחרצנים וזגין ויין של היתר, (זו) [או] כגון ששכח ולא הריק את הגת ונשאר עליה מעט חרצנים וזגין ויין של איסור, והשליך עליהם בכלי גדול חרצנים וזגין ויין של היתר [בתערובת, אם יש שישים מן היתר] לבטל חרצנים וזגין של [איסור, ובחרצנים וזגין של] היתר ששים כנגד יין אסור, מתבטל היין בחרצנים וזגין, וחרצנים וזגיהן האסורין מתבטלין (מהיתר) [ביין היתר] דבכל חד וחד אמרינן סלק את מינו כמי שאינו. כן נראה לי אבי העזרי.
<h2>דף נט:</h2>
תשובת ר"ת [על] (כל) חרצנים [של] איסור שנתערבו ביין ואין שם קיתון של מים לא בתחילה ולא בסוף, נ"ל שהחרצן (בלול במי) [בטל בזגי] היתר והבלוע בחרצן האסור חמרא דיין נסך שמו והאי שמא לחוד. ואע"פ שהאיסור בלוע, כל מקום שהוא שם איסור עליו. [ו]החרצנים והזגים של היתר (של) [שם] זג וחרצן של היתר עליהן כדאמרינן [ס"ו ע"א] חמרא חדתא בעינבי. ועוד לדברי הכל מותרין ואפילו בעין ואין זגין, דסמיכנא אמאי דפסיקנא דמין במינו בששים חוץ מטבל ויין נסך שנתנסך לע"ז. גת שהזכיר אחי בכתבו א(ו)לי על גיגית שדורכין בה שאלת אם הנעורת שבין סדקין כדין רווקי דארמאי דמיישנן. על זה אני משיב כי הנעורת הנתונה (מן) [בין] סדקי הגיגית (ובו) [וכן] נקב שנסתם בשעוה או בזפת, אין נ"ל איסור והרי הוא כשאר הכלי. דרווקי דארמאי דאמרי[נן] דכיתנא מיישנן וגם קנקנים מזופפין (שנינו) [מיישנן] שהכלי עיקרו כיתנא, (דנתינה) [ונתינת] יין ברווקי ועיקרו מחופה, אבל כלי פשתן אם נפל עליו יין נסך אין צריך הגעלה שלא מצינו בתלמוד לאוסרו ומעשים בכל יום מטפחות ומפות נופל עליהן יין וגוי מעמיד על השלחן למחר מתייבשת וחוזר ונופל יין ואין אנו אוסרין. והלכה רופפת קח לך מנהג. וחבית שאין מכניסו לקייום ועירה ממנו יין והדיחוהו יפה, אין חוששין לשאר חרצנים, דחרצנים וזגי היתר מבטלין אותו יין איסור הבלוע בחרצני וזגי האיסור אם ישנן, וכ"ש שמספיקא לא נאסר. ועוד מין במינו כי האי בשעת הדחק (מודינא) [מורינא] להיתרא. ועל הכלי נסך שפירק בו [הגוי] הענבים והיין קודם משיכה הכל מותר כדפרישית. ועל היין היוצא דרך שוליים ונגע גוי מחוץ לשוליים, מותר לדברי הכל. (ו)לדבריי מותר דמפרישנא נצוק אינו חבור, ורבותינו נמי שרו ליה דנצוק דאזיל לאבוד הוא דמפרשי כולהו ניצוק[י] מכלי אל כלי הוא או לבור. ועוד לא מחזקינן דלהוי טופח על מנת להטפיח ודילמא איכא שום עכבא כיון דמהדק קצת, דלא הוי כעין ברזא דאפילו עד ברזא איכא מאן דאסר ולא יותר אפילו כשהכניס אצבע אבל בקילוח למרחוק שרי אם נגע לדבר[י הכל] וכ"ש יין שותת טיף טיף. ועירוב מקוואות כשפופרת הנוד בחלל לבדו אבל במים דיי בטופח להטפיח ואישבורן. והא דאמרינן לאפושי במיא ביבמות [ט"ו ע"ב], לא שצריך לכך, אלא הרואה אומר לאפושי מיא הרחיבוהו כבית שמאי.
ואני המחבר מוסיף נמי, אם נתערב יין איסור בשל היתר וכ"ש ע"י נצוק, אם ידוע שהודחו במים הגיגיות והחביות בשעה ששמו בהן היין של ישראל מותר. דאי איפשר שאין ששים בטפיחתו ובעכבת מים שנשאר בהם, בטפיחה ובעכבת יין שבשולי כלי קטן שהוציאו בו מן החבית, ולא אמרינן בכי האי גוונא מיא יקירי שכנו לתחת, ומעתה סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו. וכן אם נתערבו מעט יין נסך וכן חרצנים וזגין של איסור (שנתערבו) בחרצנים וזגין ויין של היתר, (זו) [או] כגון ששכח ולא הריק את הגת ונשאר עליה מעט חרצנים וזגין ויין של איסור, והשליך עליהם בכלי גדול חרצנים וזגין ויין של היתר [בתערובת, אם יש שישים מן היתר] לבטל חרצנים וזגין של [איסור, ובחרצנים וזגין של] היתר ששים כנגד יין אסור, מתבטל היין בחרצנים וזגין, וחרצנים וזגיהן האסורין מתבטלין (מהיתר) [ביין היתר] דבכל חד וחד אמרינן סלק את מינו כמי שאינו. כן נראה לי אבי העזרי.
<h2>דף סו.</h2>
תשובת ר"ת [על] (כל) חרצנים [של] איסור שנתערבו ביין ואין שם קיתון של מים לא בתחילה ולא בסוף, נ"ל שהחרצן (בלול במי) [בטל בזגי] היתר והבלוע בחרצן האסור חמרא דיין נסך שמו והאי שמא לחוד. ואע"פ שהאיסור בלוע, כל מקום שהוא שם איסור עליו. [ו]החרצנים והזגים של היתר (של) [שם] זג וחרצן של היתר עליהן כדאמרינן [ס"ו ע"א] חמרא חדתא בעינבי. ועוד לדברי הכל מותרין ואפילו בעין ואין זגין, דסמיכנא אמאי דפסיקנא דמין במינו בששים חוץ מטבל ויין נסך שנתנסך לע"ז. גת שהזכיר אחי בכתבו א(ו)לי על גיגית שדורכין בה שאלת אם הנעורת שבין סדקין כדין רווקי דארמאי דמיישנן. על זה אני משיב כי הנעורת הנתונה (מן) [בין] סדקי הגיגית (ובו) [וכן] נקב שנסתם בשעוה או בזפת, אין נ"ל איסור והרי הוא כשאר הכלי. דרווקי דארמאי דאמרי[נן] דכיתנא מיישנן וגם קנקנים מזופפין (שנינו) [מיישנן] שהכלי עיקרו כיתנא, (דנתינה) [ונתינת] יין ברווקי ועיקרו מחופה, אבל כלי פשתן אם נפל עליו יין נסך אין צריך הגעלה שלא מצינו בתלמוד לאוסרו ומעשים בכל יום מטפחות ומפות נופל עליהן יין וגוי מעמיד על השלחן למחר מתייבשת וחוזר ונופל יין ואין אנו אוסרין. והלכה רופפת קח לך מנהג. וחבית שאין מכניסו לקייום ועירה ממנו יין והדיחוהו יפה, אין חוששין לשאר חרצנים, דחרצנים וזגי היתר מבטלין אותו יין איסור הבלוע בחרצני וזגי האיסור אם ישנן, וכ"ש שמספיקא לא נאסר. ועוד מין במינו כי האי בשעת הדחק (מודינא) [מורינא] להיתרא. ועל הכלי נסך שפירק בו [הגוי] הענבים והיין קודם משיכה הכל מותר כדפרישית. ועל היין היוצא דרך שוליים ונגע גוי מחוץ לשוליים, מותר לדברי הכל. (ו)לדבריי מותר דמפרישנא נצוק אינו חבור, ורבותינו נמי שרו ליה דנצוק דאזיל לאבוד הוא דמפרשי כולהו ניצוק[י] מכלי אל כלי הוא או לבור. ועוד לא מחזקינן דלהוי טופח על מנת להטפיח ודילמא איכא שום עכבא כיון דמהדק קצת, דלא הוי כעין ברזא דאפילו עד ברזא איכא מאן דאסר ולא יותר אפילו כשהכניס אצבע אבל בקילוח למרחוק שרי אם נגע לדבר[י הכל] וכ"ש יין שותת טיף טיף. ועירוב מקוואות כשפופרת הנוד בחלל לבדו אבל במים דיי בטופח להטפיח ואישבורן. והא דאמרינן לאפושי במיא ביבמות [ט"ו ע"ב], לא שצריך לכך, אלא הרואה אומר לאפושי מיא הרחיבוהו כבית שמאי.
ואני המחבר מוסיף נמי, אם נתערב יין איסור בשל היתר וכ"ש ע"י נצוק, אם ידוע שהודחו במים הגיגיות והחביות בשעה ששמו בהן היין של ישראל מותר. דאי איפשר שאין ששים בטפיחתו ובעכבת מים שנשאר בהם, בטפיחה ובעכבת יין שבשולי כלי קטן שהוציאו בו מן החבית, ולא אמרינן בכי האי גוונא מיא יקירי שכנו לתחת, ומעתה סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו. וכן אם נתערבו מעט יין נסך וכן חרצנים וזגין של איסור (שנתערבו) בחרצנים וזגין ויין של היתר, (זו) [או] כגון ששכח ולא הריק את הגת ונשאר עליה מעט חרצנים וזגין ויין של איסור, והשליך עליהם בכלי גדול חרצנים וזגין ויין של היתר [בתערובת, אם יש שישים מן היתר] לבטל חרצנים וזגין של [איסור, ובחרצנים וזגין של] היתר ששים כנגד יין אסור, מתבטל היין בחרצנים וזגין, וחרצנים וזגיהן האסורין מתבטלין (מהיתר) [ביין היתר] דבכל חד וחד אמרינן סלק את מינו כמי שאינו. כן נראה לי אבי העזרי.
<h2>דף ע:</h2>
מרבינו תם. הורה הלכה למעשה [על] היין שהיה במרתף ובאו גנבים ופרצו בה פרצות ונטלו בו ממון ושמע בעל הבית שלא היה בעיר ונתן לגוי אחד המפתח לילך לשם ולתקנו והיה שם יין בחביות ובקובות שלפניהם. והורה ר' שאין להם לחוש שמא נסכו הגנבים שהרי לא באו אלא לגנוב ולא היה להם פנאי לנסך, דאמרינן בהשוכר ההוא פולמוסא דאתא לנהרדעי פתחו [חביות טובא ואמרי' אדעתא דממון פתחו]. ועל הגוי שמסר לו בעל המרתף את המפתח אין לחוש שמא ניסך ומשך מן החביות, פשיטא דאין לחוש לזה שמא נגע בהן דרך הנקב שהרי כל ניסוכם לא היה אלא בהגבהה וחביות גדולות לא היה מגביה וכן מוכיח בהניזקין [גיטין נ"ב ע"ב] ובהגוזל בתרא [ב"ק קי"ז ע"א] גבי המטמא המדמע והמנסך כיון דאגביה קנייה ומתחייב בנפשיה לא הוה אלא עד שעת ניסוך, אלמא לא איפשר ליה לנסך אלא ע"י הגבהה. ולשמא משך מן החביות (לה) [לא] חיישינן שהרי היו שם קובות מזומנות כדאמרינן בהשוכר ההוא רביתא דהוה קיימא ביני דני הוה נקיטא אופיא בידי' אמר רבא חמרא שרי אימור מגבה דחביתא שקלת' ואע"ג דליכא השתא אימור אתרמויי איתרמי ליה, אלמא תלינן באותו המזומן. וגם הקובות מתיר ר', שהרי ישראל שמסר לו לגוי המפתח לא הודיעו לגוי שהוא מפליג [ו]אע"פ שלא היה בעיר והלך לו בשביל י"ט לעיר שהיה בה מניין (ו)מתיירא הגוי שמא יבא ולא ישמר ישראל שבת וי"ט כדאיתא בע"ז [ע' ע"א] דאמרי' איסור גיורא כי הוינ' בגיות' (או) [הוה] אמרי יהודאי לא מנטרי שבתא הילכך מירתת דילמא אתי ואם יקח מן היין שבקובות הוי נתפס כגנב שלא מסר לו אלא שמירת המפתח כדאמרינן בהשוכר הוה עובדא בי מדרשא ואמ' לא מסר[ה] אלא שמירת המפתח בלבד. מיהו אם הודיעו שהוא מפליג היה היין אסור.
<h2>דף עה.</h2>
תשובת ר"ת [על] (כל) חרצנים [של] איסור שנתערבו ביין ואין שם קיתון של מים לא בתחילה ולא בסוף, נ"ל שהחרצן (בלול במי) [בטל בזגי] היתר והבלוע בחרצן האסור חמרא דיין נסך שמו והאי שמא לחוד. ואע"פ שהאיסור בלוע, כל מקום שהוא שם איסור עליו. [ו]החרצנים והזגים של היתר (של) [שם] זג וחרצן של היתר עליהן כדאמרינן [ס"ו ע"א] חמרא חדתא בעינבי. ועוד לדברי הכל מותרין ואפילו בעין ואין זגין, דסמיכנא אמאי דפסיקנא דמין במינו בששים חוץ מטבל ויין נסך שנתנסך לע"ז. גת שהזכיר אחי בכתבו א(ו)לי על גיגית שדורכין בה שאלת אם הנעורת שבין סדקין כדין רווקי דארמאי דמיישנן. על זה אני משיב כי הנעורת הנתונה (מן) [בין] סדקי הגיגית (ובו) [וכן] נקב שנסתם בשעוה או בזפת, אין נ"ל איסור והרי הוא כשאר הכלי. דרווקי דארמאי דאמרי[נן] דכיתנא מיישנן וגם קנקנים מזופפין (שנינו) [מיישנן] שהכלי עיקרו כיתנא, (דנתינה) [ונתינת] יין ברווקי ועיקרו מחופה, אבל כלי פשתן אם נפל עליו יין נסך אין צריך הגעלה שלא מצינו בתלמוד לאוסרו ומעשים בכל יום מטפחות ומפות נופל עליהן יין וגוי מעמיד על השלחן למחר מתייבשת וחוזר ונופל יין ואין אנו אוסרין. והלכה רופפת קח לך מנהג. וחבית שאין מכניסו לקייום ועירה ממנו יין והדיחוהו יפה, אין חוששין לשאר חרצנים, דחרצנים וזגי היתר מבטלין אותו יין איסור הבלוע בחרצני וזגי האיסור אם ישנן, וכ"ש שמספיקא לא נאסר. ועוד מין במינו כי האי בשעת הדחק (מודינא) [מורינא] להיתרא. ועל הכלי נסך שפירק בו [הגוי] הענבים והיין קודם משיכה הכל מותר כדפרישית. ועל היין היוצא דרך שוליים ונגע גוי מחוץ לשוליים, מותר לדברי הכל. (ו)לדבריי מותר דמפרישנא נצוק אינו חבור, ורבותינו נמי שרו ליה דנצוק דאזיל לאבוד הוא דמפרשי כולהו ניצוק[י] מכלי אל כלי הוא או לבור. ועוד לא מחזקינן דלהוי טופח על מנת להטפיח ודילמא איכא שום עכבא כיון דמהדק קצת, דלא הוי כעין ברזא דאפילו עד ברזא איכא מאן דאסר ולא יותר אפילו כשהכניס אצבע אבל בקילוח למרחוק שרי אם נגע לדבר[י הכל] וכ"ש יין שותת טיף טיף. ועירוב מקוואות כשפופרת הנוד בחלל לבדו אבל במים דיי בטופח להטפיח ואישבורן. והא דאמרינן לאפושי במיא ביבמות [ט"ו ע"ב], לא שצריך לכך, אלא הרואה אומר לאפושי מיא הרחיבוהו כבית שמאי.
ואני המחבר מוסיף נמי, אם נתערב יין איסור בשל היתר וכ"ש ע"י נצוק, אם ידוע שהודחו במים הגיגיות והחביות בשעה ששמו בהן היין של ישראל מותר. דאי איפשר שאין ששים בטפיחתו ובעכבת מים שנשאר בהם, בטפיחה ובעכבת יין שבשולי כלי קטן שהוציאו בו מן החבית, ולא אמרינן בכי האי גוונא מיא יקירי שכנו לתחת, ומעתה סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו. וכן אם נתערבו מעט יין נסך וכן חרצנים וזגין של איסור (שנתערבו) בחרצנים וזגין ויין של היתר, (זו) [או] כגון ששכח ולא הריק את הגת ונשאר עליה מעט חרצנים וזגין ויין של איסור, והשליך עליהם בכלי גדול חרצנים וזגין ויין של היתר [בתערובת, אם יש שישים מן היתר] לבטל חרצנים וזגין של [איסור, ובחרצנים וזגין של] היתר ששים כנגד יין אסור, מתבטל היין בחרצנים וזגין, וחרצנים וזגיהן האסורין מתבטלין (מהיתר) [ביין היתר] דבכל חד וחד אמרינן סלק את מינו כמי שאינו. כן נראה לי אבי העזרי.
